כנראה שנולדתי כותבת. אבל מי כבר יכול להתפרנס מכתיבה. כך אמרה לי הסביבה. חישבו על מקצוע שכדאי כלכלית לעבוד בו. משורר או סופר לא יהיה בראש הרשימה. גם לא עיתונאי לצערנו. החשיבה הזו חלחלה אליי מהסביבה שלי בזמנים שידעתי שאני אוהבת לכתוב. בבית הספר היסודי ובתיכון.
כתבתי כל השנים. מניחה שעוד בגן כתבתי סיפורים ושירים בראש. אחר כך מכתה א' במחברות שירה ויומנים. הייתה לי מחברת כתיבה שאבדה במעבר הבתים עם שירי-משחק שכתבתי על אחי הקטן. אני הייתי בת שש והוא תינוק קטן. אחר כך, כשהייתי בת שמונה, נפטרה חברתי ענבר ז"ל ממחלת הסרטן והתחלתי לכתוב שירים על לכתה. השירים היו למגירה. הסיפורים השונים שכתבתי במסגרת משימות בית ספר לעומת זאת, היו חשופים לאור ואף התפרסמו בעיתון בית ספר.
אחד החיזוקים שקיבלתי לכתיבה שלי היה כששיר קצר שכתבתי התקבל לאירועי שבוע הילד. קיבלתי הזמנה למפגש עם סופרים בבית אריאלה, אם אני לא טועה יגאל מוסינזון ופוצ'ו היו בין חברי הפאנל על הבמה. במכתב שקיבלתי נכתב: ועדה של משוררים וסופרים שכללה את דוד פיאנס- עורך "כלנו", עפרה גלברט עורכת "משהו" דורית אורגד- סופרת, נריה בר- עורכת "הורים וילדים" אורי אורבך עורך "אותיות" ורות רביד חוקרת ספרות ילדים קראה את החיבור / שיר ונהנתה מאוד."
חיזוק גדול נוסף שבחרתי לשמור בין זכרונות הילדות שלי הוא הערה של המורה לספרות שלי ביסודי, ורדה אברמוביץ. איפה עוד יש מורים שכותבים לתלמידים שלכם: התשובה שלכם היא לא בדיוק מה שכתוב בחומר הלימודים ובכל זאת, זה מה שעושה אותה מעניינת (ורדה כתבה את זה אחרת, זה הפירוש שאני רואה כשאני קוראת את מה שהיא כתבה).
השנה, העליתי את הצילום הזה בפייסבוק ובזכות העולם הוירטואלי מצאתי את ורדה וזכיתי להודות לה.
אחר כך, באו החיים. בגרויות, צבא, אוניברסיטה, עבודה, חתונה, ילדים. איכשהו הכתיבה נדחקה הצידה. לא לגמרי. בזמן שהחיים עברו להם בצורה "פרודוקטיבית", המשכתי לכתוב בהמון מסגרות ואפילו קיבלתי במה לשירים שלי בכתב העת "גג" של איגוד כללי של סופרים בישראל.
לקח לי זמן להיזכר בזה. במה שידעתי תמיד. שאני יודעת לכתוב. שאני כותבת טוב. שאני אוהבת לכתוב.
עכשיו, כשאני לומדת קופירייטינג ועוסקת בכתיבה אני יודעת, שזה המקום הנכון שלי.
זו זכות גדולה לעסוק במה שאתה באמת אוהב, להגשים את עצמך.
וכמו לסכם את הפוסט הזה שחשבתי עליו בימים האחרונים, היום בפייסבוק צצה אצלי בפיד התמונה הבאה.
כתבתי כל השנים. מניחה שעוד בגן כתבתי סיפורים ושירים בראש. אחר כך מכתה א' במחברות שירה ויומנים. הייתה לי מחברת כתיבה שאבדה במעבר הבתים עם שירי-משחק שכתבתי על אחי הקטן. אני הייתי בת שש והוא תינוק קטן. אחר כך, כשהייתי בת שמונה, נפטרה חברתי ענבר ז"ל ממחלת הסרטן והתחלתי לכתוב שירים על לכתה. השירים היו למגירה. הסיפורים השונים שכתבתי במסגרת משימות בית ספר לעומת זאת, היו חשופים לאור ואף התפרסמו בעיתון בית ספר.
אחד החיזוקים שקיבלתי לכתיבה שלי היה כששיר קצר שכתבתי התקבל לאירועי שבוע הילד. קיבלתי הזמנה למפגש עם סופרים בבית אריאלה, אם אני לא טועה יגאל מוסינזון ופוצ'ו היו בין חברי הפאנל על הבמה. במכתב שקיבלתי נכתב: ועדה של משוררים וסופרים שכללה את דוד פיאנס- עורך "כלנו", עפרה גלברט עורכת "משהו" דורית אורגד- סופרת, נריה בר- עורכת "הורים וילדים" אורי אורבך עורך "אותיות" ורות רביד חוקרת ספרות ילדים קראה את החיבור / שיר ונהנתה מאוד."
השנה, העליתי את הצילום הזה בפייסבוק ובזכות העולם הוירטואלי מצאתי את ורדה וזכיתי להודות לה.
אחר כך, באו החיים. בגרויות, צבא, אוניברסיטה, עבודה, חתונה, ילדים. איכשהו הכתיבה נדחקה הצידה. לא לגמרי. בזמן שהחיים עברו להם בצורה "פרודוקטיבית", המשכתי לכתוב בהמון מסגרות ואפילו קיבלתי במה לשירים שלי בכתב העת "גג" של איגוד כללי של סופרים בישראל.
לקח לי זמן להיזכר בזה. במה שידעתי תמיד. שאני יודעת לכתוב. שאני כותבת טוב. שאני אוהבת לכתוב.
עכשיו, כשאני לומדת קופירייטינג ועוסקת בכתיבה אני יודעת, שזה המקום הנכון שלי.
זו זכות גדולה לעסוק במה שאתה באמת אוהב, להגשים את עצמך.
וכמו לסכם את הפוסט הזה שחשבתי עליו בימים האחרונים, היום בפייסבוק צצה אצלי בפיד התמונה הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה